<h1>הבתים — שערי שביתת יום הכפורים שער שלישי</h1>
<h2>דף פב.</h2>
קטן בן תשע שנים או בן עשר מחנכין אותו לשעות. כיצד היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום מאכילין אותו בשלש. היה רגיל בשלש מאכילין אותו בארבע. כפי כח הבן מוסיפין לענותו בשעות. בן י"א שנה בין זכר בין נקבה מתענה ומשלים מד"ס כדי לחנכם במצוות. בת י"ב שנה ויום אחד ובן י"ג שנה ויום אחד שהביאו שתי שערות הרי הם כגדולים לכל המצוות ומשלימין מן התורה. אבל אם לא הביאו שתי שערות עדיין קטנים הם ואינם משלימין אלא מד"ס. קטן פחות מבן תשע אין מענין אותו כלל, שמא יסתכן. לשון רבנו משה. הריא"ג פסק שלעולם אין משלימין אלא בן י"ג שנה ובת י"ב שנה משלימין מדברי סופרים. והראב"ד פסק בת עשר או בת אחת עשרה, הכל לפי בריאותה, משלמת מדברי סופרים. בת שתים עשרה משלמת מן התורה. (ובת) [ובן] אחת עשרה או שתים עשרה הכל לפי בריאותן משלימין מדברי סופרים. ובן שלש עשרה [משלים] מן התורה. וכן נראה דעת הר"ש. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר וכן [היא] דעת הרי"ף.
עוברה שהריחה דבר מאכל לוחשין לה באזנה שיום הכיפורים הוא ושיש עונש גדול למי שאוכל. אם נתישבה דעתה מוטב. ואם לאו מאכילין אותה עד שתתיישב נפשה, כדרך שאמרו בעוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר שתוחבין לה בכוש או בכרכר [ברוטב], אם נתיישבה דעתה מוטב, ואם לאו מאכילין לה שומן עצמו. וכתב הרב בעל הלכות, שמן השומן עצמו אין מאכילין אותה אלא פחות מכשיעור, עד שרואין אותה אם תתיישב דעתה בכך. יש מי שכתב שכן הדין במי שהריח עד שנתעוררה נפשו והתאוה תאוה גדולה וראינו פניו משתנות לרוב תאותו, מאכילין אותו, ודינו כעוברה. (שכן אמרו) שהרי אמרו כן בענין האיסורין.
חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכיפורים, אע"פ שהרופאים הבקיאים אומרים אינו צריך, מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר די. אמר החולה איני צריך והרופא אמר צריך, מאכילין אותו על פי הרופא, והוא שיהיה רופא בקי. רופא אחד אומר צריך ואחר אומר אינו צריך מאכילין אותו. מקצת הרופאים אומרים צריך ומקצתן אומרים אינו צריך, הולכים אחר הרוב או אחר הבקיאים שבהן. ובלבד שלא יאמר החולה צריך אני, אבל אם אמר צריך אני מאכילין אותו. לא אמר החולה שהוא צריך, ונחלקו הרופאים, והיו כולם בקיאין, ואלו שאמרו צריך כמנין אלו שאמרו אינו צריך, מאכילין אותו. לשון רבנו משה. מדברי הר"ם שמענו שאם הרופאים שוים בבקיאות הולכים אחר(יהם) [הרוב], ואם אינם שוים הולכים אחר הבקיאין בין שהיו רב או
מעט, בין שאמרו צריך בין שאמרו אינו צריך. וכ"כ הרב בה"ג. ולכאורה נראה לפי ענין הלכה ומה שביארו בה המפרשים שכל זמן שהוא אומר איני צריך ונחלקו הרופאים, הולכים אחר רוב דיעות בספק נפשות. ופסק הר"ם נתברר לנו. ולפי דברי הר"ם נראה שאין אומרים כן אלא בחולה שיש בו סכנה. ויש מן הגדולים שאמר שבכל חולה אומרים כן, אם הוא אומר צריך או הרופאים אומרים שאם לא יאכל יסתכן. ואם חולה אומר יכול אני לצום ורופא אומר איני יודע, מה נעשה, ספק נפשות להקל. זה הפסק לא הביא הר"ם. ויש מי שאומר שבזה וכיוצא בזה מאכילין אותו פחות פחות מכשיעור, כדי שלא יבא לידי איסור כרת. וכבר כתבנו בבית אל, שדעת הר"ם ב"ר נחמן שכל חולה שמאכילין אותו דבר איסור, מאכילין אותו פחות מכשיעור. ושם ביארנו דעתנו בזה.
<h2>דף פג.</h2>
מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שיאירו עיניו, ואפילו נבלות ושקצים ורמשים מאכילין אותו מיד ואין [משהין אותו עד שימצאו דברים המותרים. ומפסיקין להאכילו] משיאירו עיניו [או] משיבחין בין טוב לרע.
